הפעם הכנתי איתן עוגות שמרים. הסברתי להן שהיום נכין עוגות עם סירופ מתקתק, נתתי לכל אחת חתיכת בצק ואמרתי להן "יפות שלי, תלושו את הבצק ותרדדו עם המערוך כמו שאני עושה".
הידיים שלהן לא תמיד נענות להן, לא תמיד הן יכולות לעשות מה שאנשים רגילים עושים.
המבט שלהן, השתיקה, החיבוק, מילות האהבה והחיבה שהן שולחות אליי….
בכל פעם שאני נכנסת להוסטל הן מקבלות את פני בקריאות שמחה והתרגשות.
כולן יושבות מסביב לשולחן וממתינות. חלקן לא מדברות ורק כאשר אני פונה אליהן בשיחה כייפית הן נפתחות ואומרות מספר מילים.
מ.- תמיד רצה אליי, מחבקת ואומרת "אני אוהבת אותך".
ב.- "אנחנו שמחים שבאת ומודים לך מאוד".
ח.- שיושבת תמיד בסלון בשקט וללא תזוזה, שלא השתתפה באף סדנה פתאום ניגשה אליי ושאלה "האם אני יכולה להשתתף?". כל כך התרגשתי! מיד פיניתי לה מקום לידי והמדריכות התפעלו כיצד היא לשה ומכינה קרואסונים.
ל.- עם העיניים התכולות כמו ים מסתכלת עלי בחיוכה השקט.
ס.- המבוגרת שמדברת רק אם שואלים אותה.
ז.- גאה שהיא עובדת במפעל מחוץ להוסטל ויחד עם חברותיה יוצאות בבוקר לתעסוקה וחוזרות בצהריים..